רש"ש על סוטה ג׳

1 גמרא רל"א אין אדם ע"ע אא"כ נכנס בו רוח שטות כו'. נ"ל דעיקרו קאי אקרא דועבר עליו רוח קנאה ומפרש להאי רוח דהוא רוח שטות וע"ד דתנא דברי"ש לקמן אין אדם כו' אא"כ נכנסה בו רוח כו'. ואזיל לשיטתיה לעיל דאסור לקנאות:

2 שם א"ל ועבר וכבר עבר אלא מעתה ועבר לכם כו'. לפמש"כ מקצת המדקדקים דאם קדם לו פעל עבר הוא ו' העטוף. ואם פעל עתיד הוא ו' המהפך לכאורה לא מקשה מידי. דהכא קדימי ליה פעלי עוברים נטמאה. נתפשה. ושם קדימי ליה פעלי עתידים אם תעשון ואם תחלצו:

3 שם וקנא את אשתו כו' רע"א חובה. ופסק הרמב"ם כוותיה בפירושו ובחיבורו. וצריך טעם דלא פסק כסתם מתניתין דאסור לקנאות כדדייק הש"ס לעיל. וטעם התוי"ט תמוה. ול"נ משום דקאמרה הגמרא ומסתברא כמ"ד רוח טהרה כו'. ואף דרש"י פי' ומסתברא דרוח דקאמר רי"ש כו'. מ"מ מדקאמר רשות וחובה לעיולי כו' משמע דפשיט מתרוייהו ולהכריע להלכה:

4 רש"י ד"ה קנויי אחרינא. או עבר כו'. כצ"ל:

5 תד"ה רי"ש. ובפ' השולח נמי אמר לעולם כו'. כצ"ל:

6 בא"ד והכא אמר וקנא חובה. כצ"ל:

7 תד"ה לה. במהרש"א בסה"ד יש ט"ס וצ"ל דבע"פ היה והוא ר"ת דבערב פסח:

8 גמרא ולהלן הוא אומר ע"פ שני עדים כו'. כצ"ל:

9 תד"ה ור"ע. תימה לר"ח כו' מאי הוה דריש בלה יטמא וי"ל כו' ואיידי כו'. ולעד"נ דמבע"ל להא דדרשינן בת"כ לה יטמא על הודאי מטמא ולא על הספק הביאוהו הרי"ף והרא"ש בהל"ק. ובזה נדחה ראיית המשכנות יעקב דלא לפסוק כר"ח מדל"ק הש"ס ור"ע ס"ל כר"ח ולא איצטרך לה לאברים כשיטת הרי"ף שם דהא מ"מ איצטריך לדרשא דת"כ. ומאי דל"ק לרי"ש דמבע"ל להך דרשא וכדלר"ח. משום דלרי"ש כיון דאינה אלא רשות פשיטא דספיקא לחומרא וכדתמה הנ"י שם. אבל לר"ע שפיר איצטרך משום דספק מצוה היא וכמש"כ שם בגליון הרי"ף בשם ד"ת:

10 תד"ה מה. תימה כו'. התו"ח לקמן בפ' מי שקנא כתב ליישב דנוכל ללמוד מהא דע"א נאמן אפי' לאחר השקאה ולא בדקוה המים דאדרבה איכא רגל"ד איפכא כו'. אבל זה אינו כלום. דהאר"ש התם כיון דאיכא דידע בה והיינו אפי' ע"א לפי' התוס' שם תו אין המים בודקין וא"כ נשאר הרגל"ד בתקפו. ותדבר"י אמר מ"מ האמינה תורה ע"א בסוטה שרגל"ד משמע דבלא רגל"ד באמת א"נ: